אל תעזרו לכפויי תודה או מתי מסוכן לעזור?

ההורים של רוני היו מחכים לה בלילה כשלא ידעו מתי תחזור. היא לא הייתה מוכנה לספר להם לאיפה היא הולכת או אם מי. הם היו נותנים לה כסף לאוכל בבית הספר ולבגדים כשאמרה שהיא צריכה, אבל לא היו בטוחים מה היא עושה עם הכסף. כשניסו לשאול אותה נתקלו בקיר של צעקות ונזיפות.

יש כוח אדיר בעזרה לאחרים אבל גם סכנה. הסכנה שהנתינה הופכת למובן מאליו. כל כך מובנת מאליה עד שהאדם שמולנו בטוח שכל מטרתנו בעולם היא לשרת אותו. במצב הזה לא רק שהוא לא מעריך את הנתינה, הוא גם לא נהנה ממנה. במצב הזה, במקום שהוא ירגיש אהוב ויבחין כמה עושים למענו, מופיע זעם כשלא מספקים את מבוקשו.

ראיתם את זה בכל כך הרבה מצבים. ראיתם את הילד שצועק ומעליב את ההורים בקניון. ראיתם את המבוגר שגר אצל ההורים בלי לסייע בכלום בתחזוקת הבית ובלי לכבד את ההורים. אז ראיתם את זה וסביר שהייתם מזועזעים מהצד כפוי הטובה והצטערתם על הצד הנותן והעוזר. אבל סביר להניח שלא שמתם לב שחלק גדול מהאחריות למצב היא של הצד הנותן. כאשר אנחנו ממשיכים להעניק, גם בלי שום הכרת תודה, אנחנו פוגעים בצד השני ולא מסייעים לו. כאשר אנחנו ממשיכים לתת, בלי שום הערכה, אנחנו רק מחמירים את המצב.

זו כמובן לא רק בעיה משפחתית, אלא גם בעיה חברתית. סטודנטים בישראל מקבלים מלגה של כמעט 15 אלף שח לכל סטודנט, כדי שהלימודים בישראל יהיו זולים. והלימודים האקדמיים בישראל אכן זולים מאוד בהשוואה לרוב מדינות המערב. כשאני שואל על כך סטודנטים שאני מלמד הם בכלל לא מודעים לכך. הכסף מועבר ישירות למוסד הלימודים (על כל לומד מעבירה המדינה כסף למוסדות מתוקצבים, בהתאם לתואר ולתחום הלימוד). אבל אף אחד לא מודע למלגה. למה? כשאף אחד לא מודע למה שהוא מקבל, הוא לא יכול להבין שדואגים לו ולחוש רגש חיובי – הוא לא יכול להעריך.

תמורת המלגה שמקבל כל סטודנט ראוי ומועיל היה לדרוש שעות התנדבות ותרומה לקהילה. גם תמורה של שעות בודדות בשנה הייתה מונעת את חוסר הערכה הטוטאלי שקיים היום (ולרוב גם חוסר הידע). הדברים נכונים גם לגבי קצבאות ללומדי תורה. הנתינה ללא כל הערכה או תמורה מזיקה לכולם ופוגעת בנו כחברה. צריך להפסיק לבוא בטענות למי שמקבל ולא מעריך ולבוא בטענות למי שנותן למי שלא מעריך.

ואם לחזור למשפחה שממנה התחלנו, כשעבדנו עם המשפחה התחלנו בשיחה על הכללים והציפיות בבית. רוני (בת 16) סירבה לשיחה או לחשיבה משותפת. אבל אז הנתינה המזיקה נפסקה. הטלפון נותק, לא היו כסף והסעות ואחרי כמה מקרים של צעקות לא הייתה לה ברירה ונוצרה שיחה. זו הייתה ההתחלה של תהליך ארוך. בסוף התהליך היה ברור שיש נתינה ויש קבלה. בסוף התהליך היא לקחה חלק בעזרה בבית, נוצרו זמני שיחה קבועים עם ההורים ונקבעו כללים לניהול השיח.

היא הייתה המרוויחה הגדולה מהמצב החדש. עד לאותו הרגע הנתינה שנועדה לסייע פעלה נגדה. עד לאותו הרגע למרות כפיות הטובה היא המשיכה לקבל ולקבל.

לפעמים הניסיון לסייע לאחר רק מזיק לו.

ניב פרן ועוז גוטרמן מזמינים אתכם לראות את כל התכנים בקבוצת הפייסבוק של מר מחר.