יש בית ספר אזורי בכניסה לישוב שלנו. כשיצאתי ב 8 נעצרתי ל 10 דקות מאחורי טור של הורים שהורידו ילדים. אחד הילדים יצא בדמעות מהרכב והתחנן לאימו בבכי "בבקשה אמא בבקשה, אולי אני לא מרגיש טוב, אולי רק היום, אני אהיה ילד טוב, אני אקרא כל היום ספר, אני אנקה את הבית".
"לא יעזור לך אתה הולך היום לבית הספר" ענתה לו אם, שנראתה עייפה ועצבנית. הדמעות הפכו לשטף והיא לקחה אותו ביד וגררה אותו בכוח לשער.
"אבל אמא.." הוא יבב "אולי בכל זאת... אולי... אולי רק היום..." האם העבירה אותו מעבר לשער וכשהוא ניסה לחזור השומר חסם את הדרך.
האם נכנסה לרכב ואני נשארתי בפקק בלב כבד מביט בו עם דמעות בעיניים. איך התחושה ללכת כל יום מחדש למקום שאתה כל כך לא רוצה להיות בו? למה כל כך רע לו שם? האם הצוות יודע? אולי מישהו יכול ללוות אותו פנימה?
כמובן שאת התשובות לשאלות לא ידעתי ורק תחושה כבדה המשיכה ללוות אותי בנסיעה.
אני לא יודע מה הסיפור של הילד האם והבית ספר, אבל אני יודע שחשוב להקשיב לכאב ולפעמים ממש רע להשתיק אותו. כשלילד כואב ללכת למקום כל שהוא חשוב להקשיב ולהבין למה. אני לא לוקח כדורים לשיכוך חום או כאב. החום "מפיל" אותי והיום יודעים שחוסר התנועה ועודף השינה עוזר להבראה והשתקמות. כאב גב לפני 10 שנים הוביל אותי למתיחות שאני עושה כל יום לפני השינה. זה כמובן לא נכון תמיד, אבל בהרבה מקרים הכאב הוא מורה מצוין, כזה ששווה להקשיב לו.
ניב פרן ועוז גוטרמן מזמינים אתכן.ם לראות את כל התכנים בקבוצת הפייסבוק של מר מחר.
Opmerkingen