תקופת הסתגלות – טראומה להורים או לילדים?

אנשי המחר, אשמח לדעתכם בדיון סוער ומעניין שהיה לי עם כמה חברות.

גני הילדים (גילאי שנתיים שלוש) נחלקים באופן מהותי בשאלה איך נכון להתייחס לזמן ההסתגלות של הילדים בתחילת השנה.

גישה ראשונה - הגנים שמתנגדים לכניסת הורים, ותומכים ב "clear cut", כלומר, הפרדה מהירה וחדה, הילד הקטן שלכם יגיע לגן, מקום חדש עם אנשים חדשים – הוא קצת יבכה וזה טבעי ונורמלי, אבל הוא סתגלן. הוא יקבל מענה לבכי ומהר מאד יבין שזה המצב החדש ויתרגל. כל התערבות והשתהות ממושכת של ההורים, לפי הגישה הזו, רק מאריכה בעצם את הסבל של הילד ואת זמן ההסתגלות שלו (למרות הכוונות הטובות של ההורים).

הגישה השנייה היא הפוכה – השתלבות מאד הדרגתית ומתווכת על ידי ההורים במקום החדש, בהתחלה שהות בגן רק עם ההורים, וגם בהמשך השתלבות איטית והדרגתית עד שהילד יתרגל וירגיש בטוח במקום החדש. לפי הגישה הזו החיתוך המהיר והברוטלי של הילד מההורים הוא ממש טראגי לילד ועשוי להשאיר בו צלקות ותסביך נטישה, ואולי אף לפגוע בדפוס ההיקשרות שלו.

יש לי חבר טוב, ד"ר לחינוך, שטוען ששתי השיטות טובות כל עוד אתה קוהרנטי, והבעיה הגדולה מתחילה כשגנים והורים מתחילים לזגזג בין הגישות ובכך מבלבלים את הילד וגורמים הרבה סבל מיותר לילד ולעצמם.

אנשי המחר מה קורה/קרה בגן שלכם? אתם משאירים ילד בוכה בגן והולכים או לא? איפה אתם בדיון הזה? מה אתם עושים אם הגן שלכם נוקט בגישה שלא מקובלת עליכם?

ניב פרן ועוז גוטרמן מזמינים אתכם.ן לראות את כל התכנים בקבוצת הפייסבוק של מר מחר.